יום שני, 14 במרץ 2011

התפזרות

מעניין אם גם דוסטוייבסקי
הסתכל על משהו ששכח שכתב
וחשב שזה בנאלי
אבל זה לא הפריע לו לחשוב שהוא מלך
אני רוצה להאמין שכן

מעניין אם יש הבדל
בין
לרצות שמישהו יפנטז עליך
לבין
לרצות להפוך להיות הפנטזיה של מישהו
אני רוצה להאמין שגם זה כן
רק שפה אין באמת תשובה
אז אני סתם חושב שכן

אם אני מרגיש שחזרתי להיות עצמי
אבל אני עדיין לא רוצה לשנות חזרה
שום דבר בהתנהגות שלי
מה זה אומר על העצמי שאני עכשיו
או על זה שהייתי קודם

אני משוחרר ושמח
וזה מרענן

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

אירוניה

אף אחד לא רוצה להיות זה שפוגע,
וזה כנראה המקור לרוב הסבל.
אגוצנטריות עטופה בחמלה,
פצצת השהייה של כאב,
חוסר כנות קיצוני,
ניכור.

רדיקאליות

להיות רדיקאלי זה פשוט,
זה עניין של אימון.
זה כל כך פשוט,
שבשלב מסוים
אתה מפסיק להבין,
איך אפשר לא להיות.

אני יודע מה אני רוצה להרגיש,
אז אני מרגיש את זה.

הבעיה מתחילה ברגשות קמאיים.
כי קנאה, כעס, עצב ורכושנות
לא באמת נעלמים.
הם רובצים להם,
בחלק האפל של נשמתך,
מחכים.
וכשהם תוקפים,
אתה מתבלבל.
עם כל הרדיקאליות שלך והכל.

אני יודע מה אני רוצה להרגיש,
אז אני אוסף את עצמי ומרגיש את זה.

עם רגשות קמאיים,
כל האימון לא שווה כלום.
כי אני שוב כמו בהתחלה,
נלחם ומדחיק את החלקים בי
שלא מתאימים לרצון.
ולמרות שנראה שהצלחתי,
אני לא מקנא וכועס ועצוב ורכושני,
הרגרסיה ברדיקאליות מראה לי שלא.
אני מבין איך אפשר לא להיות,
אני בעצמי לא.

אני יודע מה אני רוצה להרגיש,
אבל אני לא מצליח.

איי גס דיס איז גודביי.

יום שלישי, 25 בינואר 2011

פרגמנטים

אני מסתכל על כל מה שכתבתי עד עכשיו,
וזה אפילו לא מתחיל להיות אני.
כתוב שאלו פרגמנטים,
אבל בכל זאת.
זה סתם.

יום ראשון, 23 בינואר 2011

דעיכה

כנראה שיש לי
רק שני מצבים.
אני לא מסתדר
עם כל הספקטרום הזה.

אנחנו כן או לא?
אני שואל.
רק בלי המילים,
כדי שלא יהיה לא.

ואת מסתכלת עלי,
ואומרת בחיוך:
אני יודעת שאתה,
אבל מה אני?

ושנינו יודעים לאן זה הולך,
כשפתאום יש אז שמחלק את הזמן.
יש אירועים שצריכים לקרות,
ואז נדבר.
יש קשיים שצריך לעבור,
ואז נחשוב.
יש שעות שצריכות לחלוף,
ואז נחליט.

ועד אז אנחנו יחד,
יושבים לחוד,
ודועכים.

יום שבת, 15 בינואר 2011

דיסקציה

אז מה אם אני
מנתח תוך כדי.
מה היה עדיף,
פוסט מורטום?

אולי
הניתוח שלך
יוצר את המציאות,
ולא המציאות את הניתוח?

ואולי זה שאני נותן לניתוח
את כוח יצירת המציאות,
זה מה שמאפשר לו
לעשות את זה
מלכתחילה.
או אולי,
אולי,
לא.

מה הקטע שלך בכלל
עם
האורך של השורות?

זה אמנות,
אימבציל,
אמנות.
הו כן.
אמ
נו
ת.

יום שישי, 14 בינואר 2011

ניתוק

הניתוק, זה החלק הכי קשה.
הניתוק מעצמך, לראות אדם אחר מתנתק מעצמו.
או אולי מה שנראה כמו ניתוק זה דווקא העצמי,
ומה שנראה כמו העצמי הוא המנותק.
אולי אף אחד מהם לא, או ששניהם כן.

זה בכל מקרה מעקר את המשמעות מהכל.
גם את המשמעות שאתה יודע שהמצאת לפני רגע.

אני רוצה לכתוב כמה קשה לי,
אבל אני מנותק עכשיו,
אז לא באמת אכפת לי מכלום.

יום רביעי, 12 בינואר 2011

עומס יתר

לא עכשיו.
לא אכתוב עכשיו.
למרות שאני כל כך רוצה.
המילים מתפוצצות בתוך הראש,
מחפשות נואשות את הדרך החוצה.

סתום.
רק תחווה אותם.
את כל הרגשות הקשים.
תחווה את זה כבר!
חתיכת מפגר!

מפגר.
זו קללה של פעם.

יום שני, 10 בינואר 2011

בעלות

הן מתגנבות בלאט,
בחסות החשיכה של נפשי,
לופתות אותי בלי אזהרה
באחיזתן המקפיאה והממכרת.

אני.
אני רוצה שלי.
רק שלי אותך שלי.

מכסה את האוזניים בידיים,
מטלטל את הראש מצד לצד,
מעלה באוב
את העונג שבהיבחרות.

למה את לא יכולה לבחור בי תמיד,
ולייתר את הרצון הנורא בבעלות.
ולמה כל שיר חייב להיגמר.

יום חמישי, 6 בינואר 2011

סוף

יומרה

יש בך צורך,
להיות הפנטזיה של כולם.

את יוצרת עולמות שונים,
בונה סביב כל אחד את העולם,
בו את תהיי הפנטזיה שלו.
והעולם שלך,
היפה והשברירי,
נשאר נטוש,
כי מתישהו נמאס לך להיות בו לבד.

וככה את הולכת לאיבוד,
על גשר לשום מקום,
שנבנה רגע לפני כל צעד,
ונשרף רגע אחריו,
יוצרת ומחריבה עולמות סביבך,
ובוכה.

ורגע לפני שהעולם שלי נחרב,
או אולי רגע אחרי,
אני מנופף לך.
רואה?

הטחה

את כל הזמן שאלת,
מה אני רוצה.
כאילו אני לא יודע.
כאילו לרצות במקום מישהו אחר
זה לא לרצות.

היו שם כמה רגעים אמיתיים,
אני כמעט בטוח.
נגיעות חטופות,
שהעונג שבהן מתחוור
רק אחרי שהן נגמרות.

אני מבין עכשיו
למה אני לא צריך טיפול,
ולמה אני מפחיד.
תזדיינו כולכם.
שבעתי מהמלתחה שלי,
מלאה בי בצבעים שונים.
אני אתפשט מתי שאני רוצה.
תקראו לי סוטה,
או מיוחד, ואז סוטה מאחורי הגב.
לא אכפת לי.

אם הייתי חושב שאת יכולה להתפשט,
הייתי מזמין אותך.
בעצם כבר הזמנתי.
וחליפת לטקס בצבע גוף זה לא נחשב.
זה סתם.

הסתגלות

אני מתענג על הזיכרון,
שמרפרף בשולי המחשבות שלי.
אני מרפרף בו בחזרה ומחייך.
רפרפת זו גם מילה מצחיקה,
אבל את כבר לא תדעי.
זה קצת פחות כואב.

פעם ביקשת שאני אציל אותך.
את לא צריכה הצלה.
וגם לא אני.
ומבעד למיצגי המסכנות שלנו,
מבצבצת יחידאות פרועה,
בלתי נשלטת,
אכזרית.

אני מפסיק עכשיו.
ובגלל שלמילים ולכתיבה
יש מטרות הפוכות,
אני אכתוב לך
מילים שאף אחד אחר לא יבין.

אני אוהב אותך.
ביי.

שינוי

זה התחיל אחרת,
השיר הזה.
בהתחלה,
אני כתבתי אותו,
ועכשיו,
אני מסתכל על עצמי
כותב.

מסתכל.
מסתכל על עצמי.
מסתכל על עצמי כותב את עצמי.
מגרד את הציפוי סביבי,
מגרד באובססיביות,
מגרד בעצבים,
מגרד באלימות.
מגרד עד שאני נופל,
חלש ומתנשם בכבדות,
רק כדי לגלות,
שזה היה הציפוי הלא נכון.

הכל היה אמור להיות שונה עכשיו,
לא רק הפרספקטיבה.
יכול להיות,
שאני באמת מאמין
בכל מה שאני אומר.

הקשר

לכל אחד אחר
זה לא שווה כלום.
בגלל זה אני כותב לך.
רק ככה אני מרגיש קצת פחות בנאלי.
הקשר.

מה הטעם לכתוב לך בקודים מסוגננים.
אני רוצה להעביר אליך
את המחשבות שלי
דרך העור.
רציתי לכתוב דרך הפה,
אבל לא רציתי שתחשבי שזה בדיבור.
הקשר.

הקשר זה קונטקסט באנגלית.
כתבתי את זה כדי שלא תחשבי
שעד עכשיו דיברתי על איזה קשר.
ולא סתם קשר, קשר בהא הידיעה.

את אומרת שאני טוב עם מילים,
אבל אני סתם שרלטן.
לכתוב נותן לי תחושת ערך מזויפת.
בגלל זה אני לא משנה את מה שכבר כתבתי,
זה מוסיף קורטוב אותנטיות.
אבל לחשוב על הכותרת רק בסוף,
זה באמת מגוחך.
כמוני.

שכחה

ילד, למה אתה לא שמח.
תשמח ילד, ילדים צריכים להיות שמחים.
הם שמחים כי הם עוד לא יודעים שהעולם חרא.
ואחרי שהם גדלים, הם נזכרים שהם היו שמחים פעם,
וזה משכנע אותם שבעצם ככה זה צריך להיות.
ואז אפשר להמשיך להתעלם מהעולם,
ולהמשיך להיות שמחים.

אנסו אותי.

בואנה ילד, זה לא יפה לדבר ככה.
לא יכול להיות שאתה רציני, זה לא לעניין.
שמע, אתה בוכה, אז כנראה שזה באמת רציני.
אבל אתה יודע ילד, אתה לא יכול לנצח את השיטה.
נכון, זה נורא והכל, אבל אפשר לסדר כל דבר.
אתה והאונס שלך לא תקחו את השמחה.
תשאל אותי אם אני זוכר מה אמרת.

אתה זוכר מה אמרתי?

לא.
לך מפה.
לך.

עוד

קח את הטאבו הזה,
תיכנס בי איפה שאסור.
קחו את הגבולות סביבי,
טשטשו אותם עם נוזלי גוף.
קחי את התמימות שלי,
תנפצי אותה עם פטיש.
עם פטיש גדול.
תגמרי.
עוד.

מה קשור עכשיו לא למהר?
אל תגידי לי מה לעשות.
ואם אני רוצה הרבה וארוך ומהר אז זה מה שאני אעשה ולא אכפת לי משום דבר ואף אחד.

זה לא אני זה הוא,
זה הוא שנכנס בתוכי,
שכחתי אותו מהפסקה הראשונה.
ואני עכשיו רוצה שוב את הטאבו,
כי זה לא נעים.

תקשיבי לי.
רק איתך אני רוצה לשקוע.
עמוק.
אני לא שולט בקצב,
זה יותר כמו נפילה חופשית.
תיפלי איתי.
עוד.

אלימות

ברקע ברדיו אתי אומרת שזה טמון רק בישבן.
אני רוצה להיות טמון בישבן שלך.
ובכלל אומרים תחת,
יא מטומטמת.

עכשיו

את מכינה אותי.
כל פעם קצת יותר,
כל פעם קצת אחרת,
את מכינה אותי שהכל יגמר,
רע.

וכל פעם שאת עושה את זה,
משהו נכבה בך.
ואני רוצה לצרוח לך
את כל האהבה שלי
באוזן.

כי אני יכול שזה יגמר.
אפילו רע.
אני לא רוצה,
אבל אני יכול.
ככה לימדו אותי בצבא.

רק תהיי איתי עכשיו,
כל עוד יש עכשיו,
והוא בינינו,
ואנחנו
בו.

אני ואת

אני


בהמולת הרחוב ההומה
הומה גם נפשי.
שאריות הריח שלך
מתערבבות בקפה של הבוקר,
ושאריות הטעם
גם.
ויחד איתם מתערבב עולמי.

הכאב המתוק בסרעפת,
דפיקות קצובות ברקות,
עברה רק שעה,
עברה רק פאקינג שעה,
אבל אני רוצה לנסוע למגדל שלום,
ולקפוץ.
למרות שעזריאלי יותר גבוה.

אני לא אובדני,
לא בדרך כלל.
גם לא עכשיו,
נראה לי.
כנראה כי אני יודע,
שבפעם הבאה שתתקשרי,
אענה.
לא משנה מתי זה יקרה.

ואולי בעוד שנה,
או שנתיים או עשר,
כשהכל יהיה אחר,
אולי בלעדייך,
את תהיי נקודת ייחוס,
כשאחשוב על מישהי אחרת או
מישהו.
אל תהיי רק נקודה.


את


מילים.
זה לא עובד.
הן נדחקות ומצטופפות בשולי המוח,
רוצות להישפך על הדף,
להכתים אותו בפשר.
אבל הוא נשאר נקי,
וצוחק עלי.
אני נזכר בחיוך שלך.

דימויים.
אומרים שכל אדם הוא מיוחד ושונה.
אז אומרים.
אומרים את זה גם על פתיתי שלג,
אבל כשיורד רק אחד,
זה מאכזב.
את לא מאכזבת.

מחשבות.
אני רוצה לקמט את המוח
ולזרוק אותו,
עם כל המחשבות הבנאליות,
לסל האשפה.
הנוירונים שלי זועקים לרחמים,
ואני עושה בהם פוגרום,
עד שאמצא את המחשבה החמקמקה
שהיא את.

את.
בלי מילים ובלי דימויים ובלי מחשבות,
אי אפשר לכתוב אותך.
למה אני לא מצליח
לוותר על היומרה לתפוס
אותך.
ואיך זה שוב הפך להיות אני.

אנחנו.
זה מקפיא,
מתחיל בעורף ועובר לכל הגוף.
יש דלתות גדולות מעץ עתיק,
ואני יודע שאת מאחוריהן.
הידיים חובטות בהן עד זוב,
דם,
וכל מה שיש לי זה בית בובות.
ומאחורי הדלתות המיניאטוריות שלו,
אנחנו.
אני מצטופף בתוכו ונרגע.