אני
בהמולת הרחוב ההומה
הומה גם נפשי.
שאריות הריח שלך
מתערבבות בקפה של הבוקר,
ושאריות הטעם
גם.
ויחד איתם מתערבב עולמי.
הכאב המתוק בסרעפת,
דפיקות קצובות ברקות,
עברה רק שעה,
עברה רק פאקינג שעה,
אבל אני רוצה לנסוע למגדל שלום,
ולקפוץ.
למרות שעזריאלי יותר גבוה.
אני לא אובדני,
לא בדרך כלל.
גם לא עכשיו,
נראה לי.
כנראה כי אני יודע,
שבפעם הבאה שתתקשרי,
אענה.
לא משנה מתי זה יקרה.
ואולי בעוד שנה,
או שנתיים או עשר,
כשהכל יהיה אחר,
אולי בלעדייך,
את תהיי נקודת ייחוס,
כשאחשוב על מישהי אחרת או
מישהו.
אל תהיי רק נקודה.
את
מילים.
זה לא עובד.
הן נדחקות ומצטופפות בשולי המוח,
רוצות להישפך על הדף,
להכתים אותו בפשר.
אבל הוא נשאר נקי,
וצוחק עלי.
אני נזכר בחיוך שלך.
דימויים.
אומרים שכל אדם הוא מיוחד ושונה.
אז אומרים.
אומרים את זה גם על פתיתי שלג,
אבל כשיורד רק אחד,
זה מאכזב.
את לא מאכזבת.
מחשבות.
אני רוצה לקמט את המוח
ולזרוק אותו,
עם כל המחשבות הבנאליות,
לסל האשפה.
הנוירונים שלי זועקים לרחמים,
ואני עושה בהם פוגרום,
עד שאמצא את המחשבה החמקמקה
שהיא את.
את.
בלי מילים ובלי דימויים ובלי מחשבות,
אי אפשר לכתוב אותך.
למה אני לא מצליח
לוותר על היומרה לתפוס
אותך.
ואיך זה שוב הפך להיות אני.
אנחנו.
זה מקפיא,
מתחיל בעורף ועובר לכל הגוף.
יש דלתות גדולות מעץ עתיק,
ואני יודע שאת מאחוריהן.
הידיים חובטות בהן עד זוב,
דם,
וכל מה שיש לי זה בית בובות.
ומאחורי הדלתות המיניאטוריות שלו,
אנחנו.
אני מצטופף בתוכו ונרגע.
